היום השני באתגר החמלה של טארה בראך

כל כך יפה דן סיגל מסביר את ההבדל בן אמפטיה לחמלה, אמפטיה היא השער - היא השלב הראשון, להבין ולהרגיש את מה שהאחר מרגיש ביחד בו זמנית עם נפרדות, נפרדות ביני לבן האחר כדי לא להיות במקום שמזדהה ונהפך לאחד עם הסובל אלא לזהות את מה שהאחר מרגיש, לשמור על נפרדות ולנסות לסייע, גם אם זה רק בלהיות עם האחר ועם מה שהוא עובר. זה בדיוק המרחב. הדאלי לאמה אמר שיש הרבה סבל בעולם והוא ישן טוב בלילה. כי הוא מזהה את הסבל אבל לא מזדהה איתו, כך שמתאפשר לו לסייע לסובלים. טארה בראך מוסיפה שבחמלה יש גם מוטיבציה לפעולה, אני חושבת שדן מסכים איתה כי גם הבחירה להיות עם האחר היא פעולה, ובטח שהיא מסייעת יותר מאשר הפעולה ההפוכה כאשר בוחרים להתרחק מהאחר כי זה קשה/מכאיב/מאיים יותר מדי. דן סיפר על מחקר מעניין שבו הראו לאנשים תמונה של תאונת דרכים קשה ומדדו את הפעילות המוחית של הצופים. היו שני תנאים, בתנאי אחד האנשים ראו את התמונה וכיתוב "תארו לעצמכם איך זה היה אם אתם הייתם מעורבים בתאונה הזו" והתנאי השני היה "תארו לעצמכם מה זה היה להיות האדם הזה בתאונה הזו". במצב הראשון - בשני המצבים יש תגובה מוחית חזקה שניתן לצפות בה. בתנאי הראשון לאחר התגובה המוח בעצם נכבה -כלומר מפסיק את הפעילות, או אם תרצו בורח מהמצב, לא רוצים לתאר לעצמנו את עצמנו בתאונה הזו. במצב השני - המוח שומר על עוררות כיוון שכאן האדם מזהה (אבל לא מזדהה עם) את מה שעובר על האחר, לא מוצף ברגשות וחש אמפטיה. בתור רופא פסיכאטר דן סיגל מסביר שזה מה שקורה לחלק מהרופאים שכדאי להתמודד עם הכאב ולא להזדהות איתו הם מתנתקים במקום לשמור על נפרדות ועדיין להרשות לעצמם להתחבר למטופלים ולחולים שלהם ולחוש אמפטיה, לזהות את מה שהאחר מרגיש ולא להזדהות ולהפוך לאחד עם. לשמור על נפרדות ביחד עם חיבור כי כולנו רקמה אחת.

כולנו רקמה אחת - דומים ושונים, הדגש על "אני, שלי, עצמי" שם דגש על הנפרדות ועל המובחנות ועל הדגש בעולם המערבי על אינדבידואליזם, אנידבידואליזם שמפריד אותנו זה מזה וגם מהעולם שבו אנו חיים.

התרגול להיום - לעשות משהו שגורם לנו להנאה - לפחות במשך חמש דקות. תרגיל חשוב לכל ובכל יום!