היום השישי בתרגול החמלה של טארה בראך הרחבת מעגל החמלה שלנו אנחנו רק רואים את "קצה הקרחון" של אנשים – ולא יודעים מה באמת עובר על רב האנשים שאנחנו פוגשים. המוקד היום הינו על הרחבת מעגל החמלה שלנו לאנשים שאנחנו לאו דווקא מכירים.
טארה סיפרה את הסיפור על הסגן בצבא האמריקאי הסיפור מספר על סגן צעיר בצבא האמריקאי שהיו לו קשיים בשליטה בכעסים. הקושי הזה יצר קונפליקטים עד כדי כך שמפקדו הורה לו להשתתף בקורס מיינדפולנס של שמונה שבועות. יום אחד, במהלך השבוע השישי של הקורס, הוא עצר בסופר. היה צפוף, התורים היו ארוכים, והוא היה עייף. וכאילו לא די בכך, לגברת שלפניו היה רק פריט אחד והיתה אמורה לעמוד, למעשה, בתור המהיר. העצבנות שלו גדלה כשהגיע תורה והקופאית התחילה להשתעשע עם התינוק אותה הגברת החזיקה. כשהיא העבירה את התינוק לקופאית הוא ממש בער בפנים: כולנו רוצים להגיע הביתה, אמר לעצמו. מה הן חושבות לעצמן? הוא הרגיש את הכעס מתגבר, אבל בגלל שהתחיל לתרגל מיינדפולנס הוא גם הצליח להרגיש את הכאב שמתלווה לכעס: שם לב ללחץ ולמתח שמתפתחים כתוצאה ממנו. אז כמו שהוא למד, הוא לקח מספר נשימות, שם לב לכעס ולאיך הכעס מרגיש, ונתן לו להתרכך, הצליח להרגיע את כדור האש שהיה לו בפנים. כשהגיע תורו לקופה, הוא כבר היה רגוע יותר, לכן אמר לקופאית: ״זה היה תינוק חמוד״. הקופאית אמרה: ״הו, כן... הוא הבן שלי. אתה מבין... בעלי שירת בצבא ונהרג בקרב בשנה שעברה, אז עכשיו אני צריכה לעבוד משרה מלאה, ואמא שלי מביאה את בני לכאן פעם ביום כדי שאוכל לראות אותו.״ סיפורה של הקופאית הביא אותו לדמעות. --------------------------- ואני נזכרתי בסיפור שקרה לנו שממנו למדתי והשכלתי.. כשהגענו ללוס אנג'לס, ביום הנחיתה גם רכשנו מכונית, כי איך אפשר להסתדר בלוס אנג'לס עם כלבה שהגיעה איתנו מהארץ ללא רכב פרטי? ביום למחרת הגענו למרכז לדיור לתלמידים באוניברסיטה כדי למצוא דירה (כי עם כלבה אי אפשר לגור במעונות) והיו שם שתי נשים נפלאות, שהתעניינו בנו, שהקשיבו לנו ועזרו לנו במשך שעות לבדוק על מיני אפשרויות לדיור שלא היה כל כך זמין עם חיית מחמד ועוד לזרים בלי קשרים וערבויות). לקראת סוף היום יצאנו לרכב לחזור לחדר במוטל שבו שהינו, והפלא ופלא, המכונית הנפלאה שלנו לא התניעה. מדובר ב1984 (טלפון סלולרי אין – להזכיר). חזרנו למשרד לדיור, שהיה כבר סגור. אני פשוט התיישבתי על המדרגות והתחלתי להזיל דמעות. כעבור כמה דקות, שתי הגברות המקסימות פתחו את הדלת ויצאו. פני אורו וליבי עלץ – הנה שתי המלאכיות שתעזורנה לנו כעת. סיפרנו להם שהאוטו לא מתניע ושאנחנו לא יודעים מה לעשות. הן חייכו אלינו יפה ואמרו שהן מקוות שנמצא פתרון ושאם נצטרך אנחנו מוזמנים מחר לחזור למשרד והן בשמחה תעזורנה לנו להמשיך לחפש דירה.... זו הייתה למידה מהירה של איך אנשים יכולים להיות הכי הכי נחמדים כל עוד זה בתוך הגדרת התפקיד שלהם וזהו! זה היה די שוק והיכרות מעולה עם חלק מהעולם הפייקי בלוס אנג'לס. מצאנו דירה בהווליווד והיו לנו שכנים צרפתים. השכן פעם אמר לי "הפירות והירקות כל כך יפים – אבל מלאים בהורמונים ולא טעימים, הבתים כל כך מרשימים – אבל עשויים מניר והאנשים גם כל כך מטופחים ומנומסים – אבל רובם רק מבחוץ"
כל כך חשוב למצוא בתוכנו את האכפתיות לזולת באשר הוא זולת, לא רק לעצמנו ולא רק לקרובים לנו וכל זאת ממקום שאינו מוצף ועם גבולות. אך איך יודעים מהם הגבולות הראויים? זו שאלה שלא תמיד קל לי למצוא לה את התשובה.
