יום כיפור - כל כך הרבה נכתב כבר על סליחה וחמלה, לעצמי ולאחרים. אני קוראת בשקיקה מאמרים ופוסטים, מקשיבה לשיחות דהרמה, ומתרגלת, ויותר ויותר חשה אי-נוחות. אי-נוחות בגוף, של חסר שקט ומנוחה, של חסר נחת אמיתית. אני כבר שנים מתרגלת מיינדפולנס וחמלה. התחלתי עם מיינדפולנס וכשגיליתי את עולם החמלה נשאבתי לתוכו, כיוון שמיד הבנתי שזה בדיוק מה שאני זקוקה לו - לחמול על עצמי ולעצמי וגם לאחרים.
הידעתם שלרובנו (68%) קל ונגיש יותר לחמול על אחרים מאשר על עצמנו? רק 6% מדווחים שהם חומלים על עצמם יותר מאשר על אחרים והשאר מדווחים שאין הבדל בחמלה שלהם כלפי עצמם ואחרים. אין לי ספק שאני בתוך ה68% שנמצאו במחקר של קריסטין נף, אחת מחלוצות המחקר, ההוראה ותרגול החמלה בעולם המערבי. המחקר גם מלמד אותנו שתרגול של חמלה ושל איכפתיות קשור לשינוי מהיר ומקיף יותר בהתנהלות שלנו מאשר רק תרגול של מיינדפולנס.
חמלה עצמית כוללת -
1. טוב לב, איכפתיות כלפי עצמנו במקום שיפוט עצמי.
2. מיינדפולנס לעומת הזדהות יתר - כלומר מודעות ומטה-מודעות למה שאנחנו חווים בכל רגע נתון, הבאות לידי ביטוי ביכולת לפתוח מרחב בין גירוי לתגובה כדי להתבונן, לחמול ולבחור תגובה מטיבה, במקום להזדהות באופן מוחלט עם מה שקורה ולהגיב באופן אוטומטי ממקום של הרגל לא מטיב.
3. תחושה של אנושיות משותפת במקום תחושה שאנחנו לבד על אי - כלומר ידיעה עמוקה שאנחנו לא לבד, שעוד אנשים חווים חסר נחת כעת או חוו בעבר, שהחיים כוללים גם אי-נחת.
אין ספק שחמלה עצמית וחמלה לאחר קשורות זו לזו. חמלה לאחר כוללת את ההבנה שכולנו באמת המהדורה הכי טובה שרק יכולה להיות בכל רגע נתון. כי הרי אם אני או האחר היינו יכולים להיות יותר נדיבים, רגועים, ושומרים על הבריאות למשל, או פחות חסרי מנוחה, עצבניים ולחוצים, הרי היינו עושים זאת, ואם לא עשינו זאת, כנראה שמסיבה כלשהי, לא יכולנו. כאן עולה שאלה נוספת מרכזית הקשורה לפער שבין הרצוי למצוי, בין מי שאנו כעת לבין מי שהיינו רוצים להיות, הפער בין הרצון והיכולת להשתנות. במרחב הזה - עם מיינדפולנס וחמלה אפשר להתקדם יותר ויותר בציר של המצוי - רצוי, לכיוון הרצוי. אבל לנושא זה של הרגלים ושינוי הרגלים, רצון לשינוי לעומת יכולת להישתנות, אתייחס בפעם אחרת.
אני מבקשת לחזור לסליחה ולחמלה. יום כיפור רק מגביר את תחושת אי הנחת שאני מרגישה. האם באמת אפשר לסלוח בכל מקרה ומקרה? האם אפשרי למחול תמיד? מה הקשר בין חמלה, מחילה וסליחה? האם אפשר למחול מבלי לסלוח? לסלוח מבלי למחול? האם ה"דרישה" או הציפייה לסלוח אינה גורמת ליותר אי - נחת לפעמים? ליותר אשמה? ובכלל האם סליחה היא פעולה פנים וחוץ נפשית של הכל או לא כלום?
במישורים השונים של רגש, מחשבה והתנהגות, אני מוצאת שאני יכולה לחמול, כלומר באמת להבין ולקבל שאנחנו עושים את מיטבנו, שאף אחד לא נולד עם הרצון להכאיב ולהרע. החמלה שלי היא די מלאה. עד כמה שאני מסוגלת להעיד על עצמי, אני חומלת ורוצה להטיב עם עצמי ועם אחרים, גם עם אחרים שרבים מאיתנו אולי לא היו רוצים להטיב עימם. אבל לסלוח - כבר מורכב הרבה יותר עבורי. כיום בגילי, אני מרגישה שסלחתי לרב האנשים שהרגשתי שפגעו בי. אני גם רואה איך כל אחת ואחד מהם תרמו להתפתחות שלי ומקווה שהיום אותם אנשים או אחרים, כבר לא היו מצליחים לגרום לי להפגע כי כבר למדתי את השעור המיוחד שהם נועדו ללמד אותי בעולם. אבל יש עוד מספר מצומצם של אנשים, מאוד מצומצם שקשה לי לסלוח להם עד הסוף, אני סולחת להם במישור הקוגניטיבי כי חומלת עליהם ומבינה שזה היה הטוב ביותר שהם יכלו לו, סולחת להם גם במישור ההתנהגותי - משתדלת כמה שרק יכולה להתנהל מולם ממקום מטיב, אבל במישור הרגשי - אני עדיין מתקשה לסלוח, וזאת למרות שגם הם, ללא ספק תרמו רבות להתפתחותי, למי שאני, ולא הייתי מי שאני לולא הם.
המעניין הוא - שבכל הדוגמאות שאני מצאתי של סליחה מלאה - בין אם בקרב חברים ובין אם בקרב מורי (דוגמה - ג'ק קורנפילד), הסליחה המלאה הגיעה רק כאשר אותו אדם היה על ערש דווי או כבר מת, וזה מאוד מעניין. גם הפוסט של נועם חורב, שאני כל כך אוהבת את כתיבתו - מתייחס לבן זוגו שמעיר/מאיר לו על התנהלותו להוריו לאחר שהוא עצמו איבד את הוריו בגיל צעיר.
אז מה המסר שלי תשאלו: יש הבדל בן חמלה וסליחה. תמיד אפשר לקדם ולפתח את החמלה שלנו לעצמנו ולאחרים. עם זאת, זה גם בסדר אם לא כולנו סולחים לכולנו באופן מלא תמיד. אולי להיות עם חמלה עצמית וסליחה עצמית מאפשר לנו לבחור מתי נכון לנו גם לא לסלוח ולקבל שזו האופציה הנכונה ביותר עבורנו כעת? האם סליחה מלאה היא תמיד המטרה העליונה? מה דעתכן/ם?
מצרפת לכם תרגול של סליחה של טארה בראך שרונית בן דב ואני תרגמנו - אני אוהבת תרגול זה, ומקווה שגם אתם תפיקו ממנו תועלת
.
שלכם בברכת מועדים לשמחה
נורית